מה עושים כשאי אפשר לשנות?

יש מושגים שסובלים מבעיית תדמית.

קבלה היא אחת מהם.

עבור רבים, "קבלה" נשמעת כמו הרמת ידיים מיואשת. מין אנחה פנימית בסגנון "טוב, ככה זה, אין מה לעשות...", ולפעמים, היא נשמעת כמו משפט לא אמפתי שמישהו זורק לנו: ״זה מה יש, תתמודדו״.

אבל מי רוצה להתמודד בכלל?

זה רק טבעי שנתנגד לנסיבות מכאיבות. רק הגיוני שנרצה לסלק, לשנות, לתקן.

הבעיה מתחילה כשזה פשוט לא אפשרי.

אז אנחנו מוצאים את עצמנו חושבים שוב ושוב על האירוע המכאיב, מנסים להימנע מכל מה שמעורר את אי-הנוחות, גם במחיר של ויתור בדרך על דברים חשובים. זה מוביל להשקיע אנרגיה עצומה במאבק עם מציאות שכבר כאן. המאבק הזה מתיש, ומוסיף לכאב הקיים שכבה נוספת של סבל.

אז מה זה בכלל קבלה?

ג'ון קבט-זין, מי ש״ייבא״ את המיינדפולנס למערב, מגדיר קבלה כאחת משבע עמדות היסוד של מיינדפולנס:

לראות את הדברים כפי שהם, ברגע הזה.

זהו.

לא לאהוב את מה שקורה.

לא לבחור בו.

לא לשכנע את עצמנו ש"הכל בסדר גמור!" בקול מלאכותי.

קבלה גם לא אומרת שאנחנו מסכימים עם מה שקורה, ובטח לא שאנחנו מוותרים על שינוי.

היא אומרת דבר הרבה יותר פשוט, והרבה יותר מאתגר:

להפסיק להילחם במה שכבר נוכח, משום שהמאבק עצמו גובה מחיר.

קבט-זין ממחיש את זה דרך דוגמה יומיומית (שרבים מאיתנו מכירים):

אם תחכה לאהוב את עצמך רק כשתהיה במשקל "הנכון", אתה עלול להיתקע במעגל מתסכל מאוד.

בשלב מסוים, הוא מציע, אפשר לגלות שזה בסדר לאהוב את עצמנו כאן ועכשיו. לא כי זה המצב האידיאלי, אלא כי זה המצב היחיד שקיים.

עכשיו הוא הזמן היחיד שיש לנו לכל דבר.

ומתוך הקבלה הזו, באופן מפתיע למדי, שינוי דווקא נעשה אפשרי.

כלומר, אפשר לקבל כאב - בלי לרצות אותו. אפשר לקבל מצב רפואי, תקופה מורכבת או חוויה רגשית כואבת - ובו בזמן לרצות שינוי.

במצב שאין קבלה, אנחנו לא סובלים רק מהכאב עצמו, אלא מהמאמץ הבלתי פוסק להעלים אותו, לשלוט בו, לדחוף אותו הצידה.

המאבק הזה הוא מובן, טבעי ואנושי.

אבל לא פעם הוא זה שמצמצם את החיים הרבה יותר מהרגש שממנו ניסינו לברוח.

רבים מאיתנו גדלו על הרעיון שקודם צריך להשתנות, ורק אז אפשר לקבל את עצמנו.

קבט-זין מציע סדר הפוך:

קבלה היא תנאי לצמיחה - לא התוצאה שלה.

הרעיון הזה של קבלה, שמקורו במיינדפולנס, מרכזי גם בגישות טיפוליות אחרות שהושפעו ממנו:

קבלה ושינוי ב-DBT

איך אפשר לקבל ולשנות באותו זמן? אם זה נשמע קצת פרדוקסלי, אתם לא לבד.

ב-DBT אחד העקרונות המרכזיים הוא הדיאלקטיקה בין קבלה לשינוי.

הרעיון פשוט ועמוק: בלי לראות את המציאות כפי שהיא, קשה מאוד לנוע בתוכה, ובוודאי לשנות אותה.

קבלה כפעולה אקטיבית ב-ACT

קבלה היא נכונות מודעת ואקטיבית לפגוש מחשבות, רגשות ותחושות כפי שהן, במקום להימנע מהן או לנסות לשלוט בהן.

זה המענה הישיר להימנעות חווייתית - אותו מאמץ מתמשך לא להרגיש כאב רגשי, שמטרתו להגן עלינו, אך בפועל מצמצם את החיים הרבה יותר מהכאב עצמו.

המטרה ב-ACT איננה להרגיש טוב יותר (וזה בדרך כלל הרגע שבו חלק מהאנשים מרימים גבה ושואלים: “רגע, אז למה באנו?”). המטרה היא לחיות חיים מלאים ובעלי משמעות, דרך פעולות מונחות ערכים, גם בנוכחות אי-נוחות וכאב רגשי.

קבלה היא לא רגע, היא תרגול

והנה הדיוק החשוב מכולם:

קבלה אינה תובנה חד-פעמית מול שקיעה,

היא גם לא משהו שעושים פעם אחת ו״סוגרים פינה״.

זו עמדה פנימית מתמשכת.

כזו שדורשת מאיתנו לבחור בה שוב ושוב...

ולפעמים גם לשים לב ששוב שכחנו לבחור בה,

להתעצבן רגע… ואז לקבל גם את זה.

כן, קבלה היא עבודה.

ולפעמים עבודה לא פשוטה בכלל.

זו בחירה חוזרת לפגוש את הרגע כפי שהוא:

גם כשהוא לא נוח,

גם כשהוא לא נעים,

וגם כשהוא לא מסתדר עם שום תוכנית.

הכאב יישאר כואב,

אבל הקבלה מאפשרת להפחית סבל מיותר,

ולפנות אנרגיה למה שכן אפשר לעשות או לשנות.

מטאפורה שאני אוהבת להשתמש בה:

זה ההבדל בין להשקות עם משפך זרע שטמנו באדמה

לבין לנסות להשקות עם אותו המשפך את הים.

במובן הזה, קבלה איננה כניעה.

היא לא ויתור.

לא פאסיביות.

קבלה היא התמודדות יציבה.

מקורות:

Hayes, S. C., Pistorello, J., & Levin, M. E. (2012). Acceptance and commitment therapy as a unified model of behavior change. The Counseling Psychologist, 40 (7), 976-1032.

Kabat-Zinn, J. (2013). Full catastrophe living: Using the wisdom of your body and mind to face stress, pain, and illness (Revised and updated ed.). Bantam Books

Linehan, M. M. (2015). DBT skills training handout and worksheets (2^nd ed.). Guilford Press.